מאמר, יצירת אומנות, שיחה רעננה מבקשים, בדרך כלל, להסב את תשומת ליבנו למרכיב במציאות, או לזווית חדשה להתבוננות בחלקים במציאות ולפרשנות אפשרית שלהם. פעולת הפניית תשומת הלב יכולה להיעשות במודע ושלא במודע, במכוון ובמקרה, במישרין ובעקיפין. במקרה של הדוקטור דני שרירא, מרצה בפקולטה למדעי הרוח בתוכניות חקר פולקלור ולימודי תרבות, פעולת הפניית תשומת הלב, שכינינו במהלך הפרקים "הפניית הזרקור", מדובר בפעולה מודעת, מכוונת וישירה. גם מיכל סממה, פרפורמרית ויוצרת עבודות מופע, וכנרת חיה מקס, אומנית פרפורמנס-ארט, מרצה במוסררה ובבית הספר לתיאטרון חזותי, מפנות זרקור אל מרכיבים פשוטים ביומיום, מרכיבים בסיסיים שאיננו בהכרח מייחסות ומייחסים להם חשיבות. במבטינו כולנו שותפים ושותפות ביצירת התרבות שבה אנו חיים, ולכן החלה סדרת המפגשים בשאלה מהי תרבות. מפגש היכרות.

פעולות שמרכיבות את היומיום שלנו, חפצים וחומרים, יכולים למצוא את עצמם מוארים בזרקור של תשומת לב מחשבתית, יצירתית, רגשית ומעשית. כך ממוסגר היומיום כתרבות ותרבות הופכת יומיומית. הדוקטור דני שרירא, מרצה בפקולטה למדעי הרוח בתוכניות חקר פולקלור ולימודי תרבות, מיכל סממה, פרפורמרית ויוצרת עבודות מופע, וכנרת חיה מקס, אומנית פרפורמנס-ארט, מרצה במוסררה ובבית הספר לתיאטרון חזותי, עסקו בשאלה מה עושה פעולת הפניית המבט, הזרקור, למי שמפנה אותו. השלושה שוחחו על ההבדל שבהפניית זרקור ברגע חי ובר חלוף לעומת הפניית זרקור מתועדת, שמקובעת בכתב, בתצלום, בחומר כלשהו, לא בתנועה בלבד. השאלות וההרהורים המשותפים החלו להציף את הקשר שבין מה שישנו - האונטולוגיה, ובין מה שאנו תופסות ותופסים בהכרה - האפיסטמולוגיה.

הפשוט, היומיומי, הלכאורה סתמי, נעטף בתשומת לב אחת, שמזמינה מבטים נוספים אל מושא העניין... התהליך הזה מציף שאלות רבות: כיצד אפשר לראות את הבנאלי בצורה חדשה? מה קורה לבנאלי כשאנחנו תופסות ותופסים אותו בצורה חדשה? מה קורה לשאר מרכיבי היומיום בתפיסתנו אחרי תהליך שכזה? הדוקטור דני שרירא, מרצה בפקולטה למדעי הרוח בתוכניות חקר פולקלור ולימודי תרבות, מיכל סממה, פרפורמרית ויוצרת עבודות מופע, וכנרת חיה מקס, אומנית פרפורמנס-ארט, מרצה במוסררה ובבית הספר לתיאטרון חזותי, יסערו מוחות וגופים. כך הם גם יחוו את וגם ידברו על הדרכים המגוונות שבהן נוצר מבט חדש על מושא התבוננות ישן ומוכר, וגם יזכרו במידותיה של פעולת הפניית הזרקור - כמה פעוטה היא ביחס למציאות הכללית, הגדושה, ההולכת ומתמלאת פרטים בכל רגע, המורכבת מפעולות יומיומיות, סתמיות ועתירות משמעות, של כולנו... ומה כל זה מספר על מחקר, על אומנות ועל לחיות את החיים? שאלות פילוסופיות לסיום סדרה נוספת של "הסדנה", וסיומו של ההסכת.

שיחה קצרה במיוחד היתה נחוצה לדוקטור יאיר גרינברגר, גיאוגרף, חוקר גיאואינפורמטיקה ואת הקשר בין מידע גיאוגרפי ובני אדם, ולרותם וולק, יוצרת עצמאית, אומנית פרפורמנס וסאונד, כדי להבין שהם בעצם מתעניינים באותו הנושא - המפגש שבין מרחב פיזי ובין אנשים, תודעה אנושית וחברה. באילו שמות כל אחת ואחד מהם קורא למושא העניין שלהם? בעזרת אילו פרקטיקות הם ניגשים למושא העניין ואיך הם ממשיכים ללמוד אותו? כדי לשוחח יחד על המפגש הזה, שמתגלה כמרובד מאוד, יאיר לומד מהי אומנות הפרפורמנס, שומע על מופעים שיצרה רותם בלונדון ובישראל, ורותם נחשפת למסלול שאילת השאלות שעבר יאיר בגרמניה ובישראל ולפרויקט Open Street Map. מפגש היכרות.

העמקת השיחה בנושא המפגש בין מרחבים פיזיים ובין תודעה אנושית מניחה על השולחן שאלות שקשורות באופן שאנו מתנהלות ומתנהלים במרחבים הציבוריים במאה ה-21. זוהי מאה שבה מפות מקוונות זמינות לרובנו, ואנחנו מצייתים להן, הן כשאנחנו במרחבים זרים וחדשים לחלוטין, הן כשאנחנו באזור מוכר. למעשה, זהו גורם שלישי שנוסף למפגש בינינו ובין הרחוב, המתנ"ס והפארק: האלגוריתם. האלגוריתם מאחסן את המידע שאנו מזינים לתוכו, משקף לנו את הקיים במרחב, משיב על שאלות ושולח אותנו להלך בסמטה ציורית או לנסוע בכביש אגרה. כך נשכחת מאיתנו השאלה באיזו מידה המפה מספקת או מייצגת את החוויה כולה. אף על פי שאנחנו נוהגים ונוהגות לראות במפות המקוונות פלטפורמה אובייקטיבית המציגה את המציאות המלאה, חשוב לזכור שהמפות מנוהלות על ידי אנשים - תודעות אנושיות והאופן שבו הן פגשו את המרחב לפני שקידדו אותו לשימוש כולנו. הדוקטור יאיר גרינברגר והאומנית רותם וולק מציפים שאלות. 

אומנית הפרפורמנס והסאונד, רותם וולק, יוצרת עצמאית במרחב הציבורי, הפעילה את הדוקטור יאיר גרינברגר, גיאוגרף, חוקר גיאואינפורמטיקה ואת הקשר בין מידע גיאוגרפי ובני אדם. הפעולה קרתה ברחבי קמפוס הר הצופים באוניברסיטה העברית, ובעקבות הפעולות והמשחקים נמשכה השיחה בין השניים על אודות הקשר בין היש המרחבי והתפיסה שלו, ברמת האישית וברמה החברתית. הפעולה, לצד התיאוריה, חידדה רבות מן הסוגיות שבהן עסקו השניים בפרקים עד כה. הפעולה והתיאוריה יחד אפשרו לשאול מהן אותן שכבות שמהן מורכבת המציאות החברתית? כיצד הן ניבטות אלינו מהמרחב הציבורי? כיצד הן יכולות לבוא לביטוי במיפוי מקוון? מה ההשלכות של העדר השכבות מהמיפוי המקוון? והאם אי פעם יוכל כל אחד ואחת מאיתנו לתפוס את השכבות הללו, להכיר בהן ולחוש אותן במרחב הציבורי המשותף? סיעור מוחות וגופים. 

הפרופסור איילת לנדאו, ראש המעבדה לחקר קשב, מוח וזמן בחוג לפסיכולוגיה ובחוג למדעי הקוגניציה והמוח, מחפשת דרכים לגוון את מחקריה באשר לחוויה של מפגש בין מקצבים. לשם כך, במסגרת "הסדנה" פגשה את איילת את שרון קנטור, מגישת התוכנית "שלושה שיודעים" בתאגיד השידור הישראלי, מוזיקאית וסופרת, ואת חגי פרשטמן, מתופף, מוזיקאי וצייר.איך כל אחת ואחד מהם הגיעו לעסוק במקצבים? האם הם מגדירים מקצבים באותו האופן? השלושה מספרים באילו אופנים הם לומדים מקצבים, מתאמנות במקצבים, מחליפות מקצבים ומנוהלים על ידי מקצבים שהפכו לטבע שני עבורם. מלבד הסיפור האישי של כל אחת ואחד עם מקצב ישנו גם המקצב של העולם - מקצבים בכל מקום.מפגש היכרות

שאלה גדולה אחת - מה קורה במפגש בין מקצבים - יצרה תחתיה יער סבוך של שאלות: מהו המקצב האישי של כל אחת ואחד מאיתנו? למה הכוונה בכך שלכל אירוע בחיים או לכל נתון במציאות יש מקצב משלו, למשל לריצוד האור שבחדרנו? מה המשמעות של המקצב הזה בחיינו ובפעילות השוטפת שלנו? ומהי החוויה הנחוות על ידנו במפגש בין מקצבים?הפרופסור איילת לנדאו, ראש המעבדה לחקר קשב, מוח וזמן בחוג לפסיכולוגיה ובחוג למדעי הקוגניציה והמוח תספר על התהליך המחקרי שעשתה בדרך לשאילת השאלות הללו, בזמן ששרון קנטור, מגישת התוכנית "שלושה שיודעים" בתאגיד השידור הישראלי, סופרת ומוזיקאית וחגי פרשטמן, מתופף, מוזיקאי וצייר, שואלים שאלות ומספרים על החוויה האישית שלהם ממפגש בין מקצבים ואפילו לטווח זמן ארוך מאוד: חזרות של הרכבים, סשנים שלמים של אלתור משותף ונגינה בהופעות.

הניסיון להבין מה קורה למקצב אישי במפגשו עם מקצבים אחרים הוביל את הפרופסור איילת לנדאו, ראש המעבדה לחקר קשב, מוח וזמן בחוג לפסיכולוגיה ובחוג למדעי הקוגניציה והמוח, לבנות מערך שמודד מקצבים אישיים בכמה דרכים שונות, ומאפשר גם מדידה של מפגש מקצבים. מערך מחקר זה, "החלון", הוא המתקן החדשני והמהנה שבו התנסו שרון קנטור, מגישת התוכנית "שלושה שיודעים" בתאגיד השידור הישראלי, סופרת ומוזיקאית, וחגי פרשטמן, מתופף, מוזיקאי וצייר. התרגילים שהתבקשו לבצע מזכירים, באופן מאורגן וסדור, רגעים מחדרי החזרות שבהם נפגשים השניים בדרך כלל, מנגנים יחד, מתאמנים ומאלתרות. החוויה הגופנית אפשרה לחזור לעסוק בשאלות המקצב וחוויית המקצב מזווית נוספת: מה קורה לממד הזמן בעת המפגש בין מקצבים ובעת הניסיון, המודע או הלא-מומדע, המכוון או הלא-מכוון, להסתנכרן? אילו מקצבים הם אישיים לחלוטין ואילו אוניברסליים והאם מקצבים שנרכשים בעקבות מפגשים אינטנסיביים עם אחרים יכולים להפוך למקצב שטמון בנו ומפעיל אותנו גם מחוץ למפגשים שבהם נרכשו ואומנו? 

שיטות עבודה ולמידה תיאטרוניות אינן זרות לדוקטור יהונתן אברמסון מהמחלקה ליחסים בינלאומיים, שלמד ותרגל אותן בנערותו, לפני שפנה לקריירה אקדמית. תופעת הביקורת - השמעתה והתמודדות איתה - איננה זרה באורח חייו ובהלך מחשבתו של אלדד פריבס, יוצר תיאטרון במרחב הציבורי, ליצן פואטי ומורה לתיאטרון פיזי בסטודיו למשחק על שם ניסן נתיב, שכן זוהי מהותו המקורית של הליצן, וזהו האופן שבו אלדד מיישם ליצנות היום. הם למדו יחד בתיכון, אבל לא התראו מאז, כמעט שלושים שנים, ובמסגרת "הסדנה" ומושאי העניין הדומים של השניים, יהונתן ואלדד נפגשים ומשוחחים על אודות הדרך המחקרית שכל אחד מהם עשה עד היום: היכרות עם מושגים בסיסיים ביחסים בינלאומיים, הקשר בין זהות ושייכות, עיסוק בליצנות בתרבויות מגוונות ברחבי העולם, למידה של שפת גוף וחישה של גבולות בקרב הקהל הצופה בליצן, חתירה אל האמת והקושי בהצגתה. מפגש מחזור.