האם אי פעם ראיתם עץ שעבר גיזום מאסיבי וחשבתם לעצמכם: "זהו, הוא לא יתאושש מזה"? גם אני חשבתי כך, עד שגיליתי שהפעולה האגרסיבית והכואבת הזו היא בדיוק מה שמאפשר לעץ ללבלב מחדש, לצמוח לגובה ולהפיק פרי. בפרק הזה של "שיח פרא", אני צולל אל הסוד של הגננים – אמנות הגיזום המודע. אנחנו חיים בעולם שדוחף אותנו להישגיות יתר, למולטי טאסקינג ולעשרות טאבים פתוחים במוח, אבל האמת היא שהאנרגיה שלנו מוגבלת. כדי להפיק פירות אמיתיים בחיים, אנחנו חייבים ללמוד לגזום את מה שכבר לא משרת אותנו.בפרק הזה נבחן מדוע כדאי להתייחס לחיים כאל עץ שנועד להפיק פרי ומה קורה כאשר חוסר בגיזום הופך את חיינו לסבך שאינו מניב. נצלול אל חוק ה-80/20 שממחיש כיצד חלק קטן מהפעולות (או הלקוחות) שלנו אחראי למרבית התוצאות, ונלמד איך לזהות ולחתוך את אותם המקומות שאינם תורמים לצמיחה שלנו. אשתף בכלים פרקטיים למיפוי זמן והתבוננות פנימית כדי לגלות אילו הרגלים או מערכות יחסים גוזלים מאיתנו אנרגיה במקום להזין אותנו. נבין גם את המחסום הפסיכולוגי שמקשה עלינו לשחרר, ואת הצורך בסגירה נכונה ומקצועית של תהליכים כדי למנוע השארה של פצעים פתוחים בחיינו.הצטרפו אלי לפרק על היכולת שלנו להפוך לגננים של חיינו.

בפרק הזה של שיח פרא ישבתי לשיחה עם מיטל חודורקובסקי - פסיכולוגית קלינית ומשוררת. התחלנו בשאלה הפשוטה "מי את" וגילינו מהר כמה השפה מאלצת אותנו לבחור סדר, זהות, תפקיד, בעוד שבפנים הכל חי יחד בו זמנית. דיברנו על המקום שבו טיפול ושירה נפגשים, הניסיון "ללכוד פיסות של חוויה אנושית", להאיר פינות נסתרות בנפש דרך מבט ונוכחות, ולפגוש את מה שחי מתחת לפני השטח גם כשהוא עדין, חמקמק או מציף. לאורך השיחה חזרנו שוב ושוב אל התרגול הבסיסי: להיות כאן ועכשיו, לפתוח את הדלת לרגשות במקום לברוח מהם, ולעבור ממוד הישרדות למוד התפתחות ויצירה. יש בפרק גם רגעי עומק רוחניים, גם שיחה על גוף כדלת כניסה לריפוי, וגם שירים שמזקקים אמת שלמה למשפט אחד, כולל השיר של מיטל שמסתיים בשורה: "את הכאב ניתן לנקז, אך התקווה חייבת להתקבל בהנשמה מנפש לנפש".

לפעמים אנחנו מתעוררים עם תחושה שאין לה שם, אבל היא צובעת את כל היום. בפרק הזה אני צולל אל המקום הזה שנמצא מתחת לפני השטח – הרגש. אותה תנועה עדינה שקיימת בתוכנו לפני שאנחנו אפילו מבינים אותה. נבחן את המשולש גוף–רגש–מחשבה, את Atlas of Emotions של הדלאי לאמה ופול אקמן שמנסה למפות את העולם הפנימי שלנו, ונפגוש את המחקרים של אנטוניו דמסיו שמראים עד כמה הגוף יודע קודם: איך סימנים סומטיים זעירים מכוונים אותנו הרבה לפני שהחלק המודע מתעורר. נדבר על למה רגשות כל כך חמקמקים, למה קשה לתת להם שם, וכמה כוח יש ברגע שבו אנחנו מפסיקים לברוח מהם ומתחילים פשוט להקשיב. בסוף הסיפור הזה מתברר דבר אחד פשוט – הרגש הוא לא אויב ההיגיון, הוא מצפן פנימי שיכול להוביל אותנו בקבלת ההחלטות שלנו.

בפרק הזה אני פוגש את שירן יוניס - פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת SE, בעלת הבלוג משקפי הנפש, וגם מי שאני גם זוכה לקרוא לה אשתי. יחד ניסינו להבין למה אנשים אוהבים כמו שהם אוהבים: למה חלקנו נאחזים, למה חלקנו נמנעים, למה אהבה וקרבה לפעמים מכניסות אותנו ללחץ, ולמה דווקא כשהכול טוב ומוכן לעבור לשלב הבא, יש מי שנבהלים ונעלמים.יצאנו לחקור את אחד השורשים הכי עמוקים שמשפיעים על החיים שלנו: היקשרות. אותה מערכת פנימית שבונה את הבסיס שלנו לאחר שאנחנו נולדים ומשפיעה במידה רבה על כל מערכות היחסים שנחווה בחיים שלנו.דיברנו על ארבעת סגנונות ההיקשרות, על המאפיינים שלהם, הגורמים וגם איך הם ממשיכים להשפיע עלינו גם כבוגרים. איך הם מסבירים את הריבים הזוגיים שחוזרים על עצמם, את החרדה שעולה כשלא עונים לנו, ואת הריחוק כשכן. דיברנו גם גם על ההורות: למה הדפוסים הישנים שלנו צפים מחדש כשאנחנו הופכים להורים, ואיך הילדים שלנו מפגישים אותנו עם המקומות הכי לא פתורים שלנו. משם עברנו לשאלה החשובה: האם אפשר לשנות? והתשובה היא – כן. המוח פלסטי, וכל קשר אינטימי יכול להוות חלק מריפוי.זה פרק על אהבה, אבל לא רק. זה פרק על מה שמפעיל אותנו מבפנים, אותו תכנות עמוק, אותם פצעים שחבויים בנו עוד מתחילת החיים, ועל האפשרות שלנו לשנות, עבור עצמנו ועבור כל השושלת המשפחתית שלנו..לאתר של שירן יוניסלמאמר של שירן על חרדה אחרי 7.10

אנחנו נולדים אל תוך החיים כמו לתוך משחק שכבר התחיל – בלי לשאול אותנו, בלי לתת לנו לבחור דמות, בלי להציע לנו אפשרות חלופית. כל אחד מקבל את הקלפים שלו: המשפחה, המקום, הגוף, התנאים, וגם התכונות שנצרבו בנו עוד לפני שהבנו בכלל מי אנחנו. חלק מהקלפים האלה נותנים לנו יתרונות וחלקם יוצרים גבולות (ויש מי שיאמרו מגבלות). וכולנו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מסתכלים מדי פעם על אחרים וחושבים: "אם רק הייתי מקבל את התכונות שלו… הכול היה נראה אחרת".אבל החיים אינם משחק סופי שבו מנצחים יריב כלשהו. החיים הם משחק אינסופי – כפי שג'יימס קרס קרא לזה – משחק שמטרתו להמשיך לשחק, להמשיך לצמוח, להמשיך לגלות מי אנחנו. ובמשחק הזה, הניצחון האמיתי לא קורה כשאנחנו מנצחים מישהו אחר, אלא כשאנחנו מצליחים לנצח עם מה שיש. עם מי שאנחנו.תחשבו על זה: גם האנשים הכי מצליחים בעולם – כמו בקהאם, שוורצנגר ועוד – לא נשארו בקיפאון סטטי. הם הבינו שהחיים הם סדרה של פרקים, שכל פסגה היא בעצם נקודת מוצא חדשה. במקום להיתקע במקום שכבר לא מתאים להם, הם שינו תחום, המציאו את עצמם מחדש, ולקחו איתם את מה שהם למדו מהחלק הקודם.והיכולת לעשות את זה מתחילה מנקודת מוצא אחת שבשיטת OMM (דקה אחת של מדיטציה) נקראת: "אני אוקיי". כלומר, אני אוקיי כמו שאני כרגע. הכוונה היא לא אוקיי במובן של לוותר, אלא במובן של "זאת נקודת ההתחלה שלי". כמו שהווייז לא יכול להציע לנו מסלול בלי לדעת איפה אנחנו נמצאים, כך גם אנחנו לא יכולים לנוע קדימה בלי שנבין זאת באופן פנימי.ומהתובנה הזאת אפשר לצאת לדרך, מתוך מודעות לקלפים שקיבלנו, ומתוך אומץ לשחק את המשחק שלנו, לא את המשחק של מישהו אחר. כי בסוף אין דרך אחת לנצח. יש אינסוף דרכים ובתוכן יש את הדרך שלנו.

נדמה שאנחנו שוב בתוך רגע שבו העולם מחליף קצב, ושוב הכול סביבנו משתנה: האופן שבו אנחנו לומדים, יוצרים, עובדים ושואלים שאלות. הבינה המלאכותית נכנסה לחיים שלנו כמעט בלי שנרגיש, ובבת אחת הפכה לשותפה בעשייה, ביצירה, וגם במרחבים הפרטיים ביותר של הנפש. בתקופה האחרונה אנחנו שומעים הרבה על מקצועות שהולכים להיעלם ועל פיטורים המוניים, אבל אולי יש כאן גם הזדמנות, "כלי צור" חדש, כמו שגיל קרא לזה.בפרק הזה חזרתי לפגוש את גיל רון שמע - יוצר, מוזיקאי ומספר סיפורים - אדם שמטבעו קופץ ישר לתוך המים, וגם את העולם של הבינה המלאכותית הוא בחר לחקור מבפנים. דיברנו על מקוריות בעידן שבו אפשר להעתיק הכול בלחיצת כפתור, על הסכנות שבטכנולוגיה החדשה, ועל ההזדמנויות שהיא פותחת. ובעיקר דיברנו על מה נשאר אנושי אחרי כל זה: מה יישאר לנו ברגע שבו הבינה המלאכותית תהיה חכם יותר, מה נשאר ללב לעשות כשמכונה עושה הכול מהר יותר. זהו פרק על האדם הרבה יותר מאשר על המכונה, על היכולת שלנו לקבל את החדש מבלי לאבד את מי שאנחנו, ועל האפשרות שאולי דווקא עכשיו נגלה שוב את המקור שממנו באנו.

החיים שלנו הם לא קו ישר, הם ספירלה. אנחנו נעים במעגלים, חוזרים שוב ושוב לאותם נושאים, לאותן תשוקות, לאותם תחביבים, רק שבכל פעם ממקום מעט אחר, בוגר ומנוסה יותר.הפרק הזה התחיל ממבט לאחור על החיים שלי שגילה בפניי סימנים שתמיד היו שם, רק שלא ייחסתי להם חשיבות, ועכשיו בפרספקטיבת הזמן הם קיבלו פתאום משמעות חדשה. זה גרם לי לחקור ולנסות להבין איך אותם דברים "לא צפויים" הם בעצם חלק מהמפה שהובילה אותי לכאן. יונג קרא לצירופי המקרים האלה, שהם לא באמת מקריים, "סינכרוניות".בסוף הכול מתכנס לסיפור החיים שלנו, זה שבו אנחנו הגיבורים הראשיים, וזה שנכתב מחדש בכל פעם שאנחנו בוחרים איך לספר אותו לעצמנו.וכל עוד אנחנו כאן הסיפור עוד לא הסתיים.

יש רגע כזה, באמצע החיים, שבו הכול מקבל פרספקטיבה שונה. מצד אחד אנחנו מלווים את הילדים שלנו בתחילת דרכם - רואים אותם מגלים, גדלים ומשתנים - ומצד שני אנחנו פוגשים את הזקנה של הורינו, ונחשפים למחזוריות החיים במלוא עוצמתה. בפרק החמישי של שיח פרא פגשתי את רוני פרידמן - מורה בכירה ליוגה, לשעבר כוריאוגרפית של מחזות זמר, ומי שיחד איתה הוצאנו את המהדורה העברית של האי־צ'ינג. רוני נפרדה מאמה לפני מספר שנים, ולאחרונה ליוותה את גם אחיה ואביה במסעם האחרון. כשדיברתי איתה הרגשתי שהיא מביאה עימה הרבה חוכמה, עומק והומור שמגיעים מהמפגש הכל כך אינטנסיבי הזה של חיים ומוות ביחד ובמקביל. דיברנו על מה זה אומר להיות באמצע, ברגע הזה שבו כבר צברת הרבה ניסיון ותובנות, אבל כשיש עדיין דרך ארוכה לפניך.

איך זה שמילה אחת מצליחה לעורר בנו כל כך הרבה רגשות?אני לא מכיר כמעט אף אחד שאדיש לכסף. או שאנחנו חושקים בו או שאנחנו סולדים ממנו, וכמעט תמיד אין לנו מספיק ממנו. אז מה הסיפור שלנו עם כסף?הרעיון לפרק הזה התחיל כשישבתי כמו בכל חודש לשלם לספקים. כשעמדתי לעשות העברה לאחד מהם שמתי לב שהייתה לי תחושת בטן לא טובה. משהו בתוכי לא רצה לשלם לו ולא ממש הבנתי למה. אז החלטתי לבדוק.מכאן התחיל מחקר בעקבות הדבר הזה שנוטה לנהל את חיינו. כסף מסתבר הוא עניין מאוד רגשי, והוא משקף לנו את מה שמתחולל בתוכנו. יש גם מי שחקרו את זה ויצרו תיאוריה שנקראת "תסריטי הכסף" שקשורה לאמונות שלנו ולאופן שבו אנחנו מתייחסים לכסף.על כל זאת ועוד בפרק הנוכחי של "שיח פרא". וגם – מי באמת יותר עשיר, מסי או רונאלדו?

מה באמת קורה כשאנחנו בוחרים לסלוח?בפרק המיוחד הזה עם רני אורן, שמתפרסם רגע לפני יום כיפור, נכנסנו אל המקומות שבהם הסליחה היא כבר לא תיאוריה: האם לתת למישהו הזדמנות שנייה, גם אם הוא כבר שבר את האמון? האם להאמין שוב, גם כשמדובר בעבריין משוחרר ולראות בו אדם?רני הוא יזם חברתי, יו"ר עמותת פטריציו פאולטי, ממקימי פרויקט "נערי האור" ומייסד תנועת ONE, ובפרק הזה (שכבר הרבה זמן רציתי להקליט) הוא  מספר על המפגשים שלו עם אסירים, על הסיכון שלקח כשנתן לאחד מהם את המפתחות לרכב ואת כרטיס האשראי שלו, ועל הרגעים שבהם כמעט התייאש – עד שהבין שהשאלה החשובה היא האם האדם מולו באמת מוכן להשתנות.השיחה איתו נוגעת גם בנו: למה כל כך קשה לנו לסלוח לעצמנו? מה קורה כשאנחנו נופלים שוב בפעם ה...? ואיך באמת אפשר להפוך את כישלון ללמידה?זה פרק על אנושיות, על סליחה ובעיקר – על האפשרות לבחור שוב באדם, גם כשמקובל כל כך לוותר.